החלטה בתיק רע"א 2176/14

א.             בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגן הנשיאה שנלר) מיום 16.2.14 בע"א 2895/07, בגדרה נקבע כי הסתיים הדיון בערעור בנידון דידן חרף טענות בדבר אי-היתכנות יישומו של פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (השופט יפרח) מיום 22.4.07 בת"א 80141/95, בגדרו ניתן צו פירוק השיתוף בזכויות החכירה לדורות בנכס על-ידי חלוקתו בעין בצורה רוחבית. הבקשה עניינה מחלוקת בת קרוב ל-20 שנה - לא פחות - בנוגע לאופן פירוק שיתוף בזכויות חכירה לדורות בנכס.

רקע והליכים קודמים

ב.             ביום 10.7.32 נכרת חוזה חכירה בין ישראל אורבך לבין קק"ל ביחס לשטח בן 11,308 מ"ר (להלן הנכס); 2 דונם בחזית השטח מכילים את מכלול זכויות הבניה של הנכס, יתרת השטח היא חקלאית. לאחר מותו של ישראל אורבך עברו זכויותיו בנכס בירושה לידי שני ילדיו, דוד אורבך ע"ה ובינה אורבך-אמסטר ע"ה. משנפטרה בינה אורבך-אמסטר עברו זכויותיה בחלקה לידי ילדיה (להלן המשיבים 2-1). בשנת 1995 הגיש דוד אורבך ע"ה, עוד בחייו, תביעה לפירוק השיתוף בנכס (ת"א 80141/95). ביום 3.12.98 נפטר דוד אורבך ועו"ד גולדנצווייג מונה למנהל העיזבון; בשל חובות העיזבון, נמכר חלקו של העיזבון בנכס לידי משיבים 5-4 (להלן הרוכשים), אך עסקת המכר לא הושלמה בשל הליכי הפירוק המתמשכים.

ג.              ביום 24.3.99 ניתן בבית משפט השלום פסק דין (מפי סגנית הנשיא אחיטוב), בו נקבע כי יש לפרק את השיתוף בנכס בדרך של חלוקתו בעין על סמך הסכמת הצדדים, וזאת לפי סעיף 38(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. במקביל להגשת התביעה לפירוק השיתוף, הגישו המשיבים 2-1 תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה כי יוצהר שהם בעלי זכויות החכירה לדורות הבלעדיים בנכס (ה"פ 200162/98); ביום 25.4.99 נדחתה התביעה ונקבע כי לכל צד 50% מזכויות החכירה לדורות בנכס (השופטת (כתארה אז) פלפל).

ד.             משמונתה השופטת אחיטוב לבית המשפט המחוזי, הועבר הטיפול בתביעה לשופטת אבי-גיא; בשל חופשת השתלמות הועבר הטיפול בתביעה במהלך חודש  אוגוסט בשנת 2000 לידי השופט יפרח. לאחר ארבע שנים וחצי של נסיונות להביא את הצדדים להגיש הסכם  פירוק שיתוף לחלוקה בעין, הורה בית המשפט בהחלטת ביניים מיום 1.1.07 על שינוי מסלול פירוק השיתוף, כך שייעשה מכוח צו של בית-המשפט לפי סעיף 38(ב) לחוק המקרקעין, ולא מכוח הסכם כפי שנקבע בפסק הדין מיום 24.3.99.

ה.             בפסק דינו של בית משפט השלום (השופט יפרח) מיום 22.4.07 נקבע כי ניתן לחלק בעין את הנכס, וכי חלוקתו ההוגנת מחייבת תשלומי איזון. עוד נקבע, כי לא הוכח שחלוקה רוחבית של הנכס תגרום למבקש הפסד ניכר. במישור האופרטיבי, הורה בית המשפט כי הנכס יחולק בצורה רוחבית כך שהמשיבים 2-1 יירשמו כבעלי זכויות חכירה במגרש החזיתי, בעוד המבקש יירשם כבעל זכות חכירה במגרש העורפי. נקבע כי למשיבים 2-1 עדיפות בקבלת המגרש החזיתי וזאת נוכח הערך הרגשי הרב המיוחס לו, לגבי העיזבון והרוכשים נקבע:

"האינטרס הכלכלי-עסקי של הרוכשים בדבר מימוש בנייה למגורים במחצית המגרש יושג ויוגשם באורח מלא אף אם התובע יירשם כבעל זכויות חכירה לדורות במגרש העורפי ולא במגרש החזיתי. מדברי מנהל מחוז מרכז במינהל, מר ירון ביבי, בביהמ"ש למדתי כי המינהל יאפשר לשותף שיקבל את המגרש העורפי מימוש בניה של 160 מ"ר, כנגד תשלום ... חששם של הרוכשים כי ייפגע האינטרס הכלכלי-עסקי שלהם בדבר מימוש בנייה למגורים במגרש העורפי איננו מבוסס ואיננו מעוגן והנני לדחותו ... אין מדובר בחלוקה בעין שרירותית או מקפחת" (עמ' 36-35 לפסק דינו של בית משפט השלום; הדגשות במקור - א"ר).

           בהתאמה נקבע כי "כל תשלום אשר יוטל על ידי המינהל, אם יוטל, עבור זכויות להקמת יחידת מגורים אחת בשטח של 160 מ"ר במגרש העורפי - ישולם על ידי התובע והנתבעים 1 ו-2 בחלקים שוים" (בעמ' 45 לפסק דינו של בית משפט השלום).

ו.              על פסק דין זה הגישו הרוכשים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"א 2895/07). בית המשפט המחוזי (השופט - כתארו אז - שנלר) הציע לצדדים ביום 13.10.09 כי פסק הדין של בית משפט השלום יבוצע ככתבו וכלשונו וכי החלוקה של הנכס תיוותר רוחבית. עוד נקבע כי ההצעה תקבל תוקף של החלטה כדי שניתן יהיה לפקח על ביצועה, אך הובהר לצדדים כי "בזאת תם הדיון בערעור שהוגש".

            הצדדים הסכימו להצעה זו, אך לאחר מספר חודשים נתגלה קושי ממשי ביישום החלוקה הרוחבית עליה הורה בית משפט השלום. בדיון מיום 9.9.13 הובהר לבית המשפט כי לא ניתן יהיה לקבל אישורי בניה לגבי המגרש העורפי, בשל היות הקרקע חקלאית וכן נוכח עמדת הועדה המחוזית. בהחלטתו מיום 16.2.14 קבע בית המשפט המחוזי, כי משחל שינוי נסיבות בכל הקשור ליישום החלוקה הרוחבית, אין מנוס מהפניית הצדדים, בעיקר משיבים 5-4 ומנהל העיזבון, לבית משפט השלום לצורך בירור עובדתי מלא של הנטען לגבי אי-היתכנותו של יישום החלוקה הרוחבית. עוד נקבע, כי נוכח הסכמות הצדדים מיום 13.10.09 מוגבלת סמכותו של בית המשפט לפיקוח וליישום פסק דינו של בית משפט השלום מיום 22.4.07, וכי אין בסמכותו ליתת מענה לשאלות ערעוריות שעניינן ביטול פסק דין מחמת שינוי עובדתי-תכנוני; ראו להנמקה, לרבות לעניין הבירור העובדתי הנדרש, פסקה 15. בית המשפט יצא מגדרו להשתדל להשיג הסכמת הצדדים, אך זו לא ניתנה, והמשימה כמסתבר אינה נקודתית או מצומצמת.

הבקשה

ז.              בבקשה נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי יש להחזיר הדיון לבית משפט השלום לדיון מחודש. נטען, כי הסוגיה שבמחלוקת התבררה במשך 19 שנים וכי בידי בית המשפט המחוזי יש כבר עתה את כל הנתונים העובדתיים הנדרשים בכדי להורות על חלוקה אורכית של הנכס וזאת מכוח סמכותו לפי תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (תקסד"א).

הכרעה

ח.             לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, חוששני שאין בידי להיעתר לה. בבקשה לא נטען - ובדין לא נטען - כי היא מעוררת שאלה משפטית כללית החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים, ועיון בה מלמד כי היא תחומה במובהק לנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. ככזו, אין היא באה בקהלם של המקרים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. אכן, למקרא תולדותיה המפותלות של הפרשה ניתן לחוש תסכול ורצון עז כי סכסוך זה ייפתר סוף סוף, אך לא נמצאה עילה להתערב בהחלטה נשוא הבקשה.

ט.             תקנה 455 לתקסד"א קובעת, כי ערכאת הערעור רשאית, ככל שעליה להידרש לבירורן של שאלות עובדתיות שטרם הוכרעו, להחזיר את הדיון עם הוראות לבירורן אל הערכאה הדיונית, וזאת לשם קבלת תמונה מלאה של הנתונים הרלבנטיים. אין בסמכותה זו בכדי לגרוע מסמכותה הרחבה של ערכאת הערעור מכוח תקנה 462 לתקסד"ד ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה (רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' ורדן, פ"ד נח(1) 854, 864-865 (2003); רע"א 11057/04 אלטורי נ' מדינת ישראל - שר התחבורה (2005); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 11, 1107-1106 (2013)). הבקשה מזכירה את דברי בבע"מ 9518/08 פלוני נ' פלוני, פסקה י"ד (2010) כי "מידת השימוש בתקנה זו אינה בהירה כדי צרכה ... ודומה כי ההכרעה נתונה בסופו של דבר לשיקול דעתו של בית המשפט בהתאם לנסיבות המקרה". בנידון דידן אין מדובר במקרה בו ראוי "לאלץ" את בית המשפט המחוזי להידרש לתיק עוד; בנסיבות המקרה אין פסול בהחלטתו לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח תקנה 455, שמשמעותה האופרטיבית היא השבת הדיון אל בית משפט השלום לשם קביעת המסד העובדתי הנדרש באשר להיתכנות יישומו של פסק דינו של בית משפט השלום. חוששני, כי אין הצדקה להתערבות בגלגול שלישי בהחלטה הנתונה לשיקול דעת ערכאת הערעור ושעניינה יישום הדין הקיים בנסיבות מקרה ספציפי (רע"א 3763/12שנרום בע"מ נ' עו"ד יוסף סגל (2012)). למעלה מזאת, במובן המהותי, בלא שאתעלם מן הטרחות וההוצאות שבגלגול נוסף ר"ל, לא נגרם למבקש עוול המצדיק מתן רשות ערעור, שכן העניין לא תם (ראו ש' לוין פרוצדורה אזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, 2008), 214; ראו א' בן-נון וט' חבקין, הערעור האזרחי (מה' 3 -2012), 239-238); בית משפט השלום יידרש, ככל שיתבקש לעשות כן, לסוגיית יישום החלוקה ולצדדים שמורות מכלול טענותיהם.

י.              אין לכחד: אין דעתו של בית משפט שבעולם יכולה להיות נוחה ממצב ההליך - כתום כמעט שני עשורים; אולם, בהיעדר יכולת להגיע להסכמה ולפשרה, ולא ארבה דברים משלא נתבקשה תשובה כדי שלא להכביר הוצאות, תידרש הערכאה הדיונית פעם נוספת להשקיע זמן שיפוטי ניכר בטרם יבוא לתיק גואל. אוכל רק לומר - ודבר זה אינו מצריך תשובה - כי על בית משפט השלום בהידרשו לתיק לנקוט, כדברי ההגדה של פסח, ביד חזקה ובזרוע נטויה, לרבות מבחינת המועדים, כדי שאולי נחוג את יום ההולדת העשרים להתדיינות עם סיומה (ולואי שאינני אופטימי מדי). 

יא.           סופם של דברים, איני רואה מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

           ניתנה היום, ‏י"ג בניסן התשע"ד (‏13.4.2014).